חלפו שנתיים מאז 7 באוקטובר. ישראל שיקמה את הגבול, חימשה מחדש את חטיבותיה, וקברה את רוב מתיה. תשע־עשרה גופות עדיין שוכבות בעזה — חיילים ואזרחים שגופותיהם נותרו בידי האויב. המדינה טרם השיבה אותם הביתה. והיא גם לא השיבה הביתה דבר נוסף: אחריות.
על הכישלון הצבאי והמודיעיני הגדול בתולדות ישראל — לא הייתה התמודדות אמיתית. לא חקירה פלילית ציבורית. לא שלילת זכויות. אפילו לא מחווה של קלון. כמה קצינים התפטרו, אך התפטרות ללא השלכות איננה אחריות — היא כוריאוגרפיה.
הרמטכ”ל הרצי הלוי, שבתקופתו אירעה הקטסטרופה, הודיע בינואר 2025 כי יפרוש. הוא עשה זאת במרץ, בטקס של המשכיות — לא של חרטה. הוא דיבר על לקחים, הביע צער, והציע התנצלות. אך מילים אינן אחריות, וצער איננו מנהיגות. הוא עזב עם הכבוד, המשכורת והנוחות בשלמותם. נכשל במלחמה ופרש לשלום.
פיקוד אמיתי פירושו לשאת באחריות כשכל דבר קורס. אם משהו השתבש — זו עדיין הפקודה שלך. העיקרון הזה, שהיה פעם פעימת הלב של צה”ל, התאדה. הטרגדיה של 7 באוקטובר איננה רק בכך שהצבא כשל בהגנת העם, אלא בכך שהקצין הבכיר ביותר סירב לשאת באחריות לכישלון. הלוי הסתתר מאחורי ערפל הוועדות, התהליכים והטקסים.
תא”ל (מיל’) אורן סולומון ניסה לפרוץ את הערפל הזה. בחקירתו את אוגדת עזה שאל את השאלה שאחרים נמנעו ממנה: מה עשה הרמטכ”ל בשש השעות הראשונות של ההתקפה? מסקנתו — שיתוק, בלבול, חוסר מקצועיות — הייתה חדה מדי. הוא הואשם בהפרת ביטחון, ביתו נפרץ, שמו הוכתם. חודשים לאחר מכן הודו החוקרים שאין ראיות. האיש שחיפש את האמת נענש; האיש שקפא בשעת משבר זכה לשבחים.
אפילו פוליטיקאים בכירים החלו להכיר במה שהצבא מסרב להודות. בראיון ל־ynet גילה שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ כי בסביבות הצהריים של 7 באוקטובר, בעוד מחבלי חמאס משתוללים בערי הדרום, מפקדי צה”ל הבכירים עדיין לא ידעו היכן לפרוס את הכוחות. התמונה קשה: מדינה תחת מצור, וגנרליה מתלבטים על כיוון בעוד אזרחיה נלחמים על חייהם.
זהו יותר מכישלון הגנה — זה כישלון אומץ. האחריות בצה”ל של ימינו הפכה לסמלית, לא מהותית. ההתפטרות היא תיאטרון. החרטה היא מיתוג. ככל שדרגתך גבוהה יותר — כך קל יותר לשאת בנטל. פרישתו של הלוי הייתה מעשה של שימור עצמי, לא של עקרון. הוא לא נחקר, לא איבד זכויות, לא ננזף באמת. עונשו היחיד הוא הזיכרון — וגם הוא מרוכך בטקסים ובדיווחים על “הישגים מבצעיים” בעזה ובלבנון בשנה שלאחר מכן.
ישראל פעם ידעה מהי אחריות. בראשית שנות ה־90 עמד יצחק רבין בפני מפקדי צה”ל והזכיר להם מהו פיקוד אמיתי:
“אני דורש מכם, קודם כול — אחריות. נמסרה לכם האחריות על חייהם של אחרים; הופקדה בידיכם אחריות על ציוד לחימה ששווה מיליונים. האחריות שלכם מוחלטת; אין מי שמאחוריכם לשאת בעול. האחריות נעצרת אצלכם.”
ואז הזהיר אותם ממחיר הטעות האנושית:
“לא ניתן לנחם משפחה שבנה נפל בקרב, אך המשפחה יודעת שבמותו הציל את חיינו. מה תאמרו לאם שבנה נהרג רק משום שאחד החיילים לא ביצע פקודה? איך נביט בעיני אב שבנו נהרג כי מישהו חשב ואמר: ‘סמוך עליי’ או ‘יהיה בסדר’ — וכלום לא היה בסדר?”
דבריו של רבין לא היו רטוריקה — הם היו תורת מוסר. הם גילמו את ליבת הערכים של צה”ל: ההבנה שמנהיגות איננה פריבילגיה, היא אחריות; שכאשר חיילים נופלים, מפקדיהם חייבים לשאת במשקל אובדנם. המנהיגים שניהלו את ישראל ב־7 באוקטובר ירשו את צבאו של רבין אך לא את אמת המידה שלו. הם שכחו שבפיקוד — אין מי שמאחוריך.
הסכנה איננה רק מוסרית — היא מעשית. צבא שמגן על מפקדיו מפני כישלון מלמד את קציניו הצעירים לקח שגוי: שטעויות בצמרת ניתנות לשרוד ואף מתוגמלות, בעוד שטעויות בשטח קטלניות. תרבות כזו מייצרת היסוס, לא יוזמה. כשאין מחיר לכישלון — מפסיקים לנסות למנוע אותו.
כוחו של צה”ל מעולם לא נבע מהנשק בלבד. הוא נבע מן האמון שקושר את שורותיו — מן האמונה שהמפקדים חולקים את גורלם של פקודיהם. כשהאמון הזה נשחק, גם הצבא המתקדם בעולם נעשה שביר. כאשר הדרגה הופכת למגן מפני דין וחשבון — שרשרת הפיקוד נפרמת. הפקודות אולי מתבצעות, אך האמונה נעלמת.
הסיכון לישראל אמיתי. ללא אחריות, המלחמה הבאה תמצא צבא פחות ישר, פחות גמיש ופחות מוכן. שאננות בצמרת הופכת לבלבול בשטח. ובלבול, בגבולות ישראל — קטלני.
תומכיו של הלוי מכנים אותו חסר מזל, קורבן של תזמון. אך מזל איננו הגנה על מפקד. מנהיגות איננה עניין של נסיבות — אלא של תוצאות. הכישלון החמור ביותר בתולדות הצבא הסתיים לא בקלון אלא בטקס. הגנרל שנכשל באסון לאומי הולך חופשי, כשמורשתו מרוככת על ידי טקסים ושכחה.
דעיכה איננה מגיעה בפיצוץ — היא חודרת בשקט: קידום פה, נאום שם, פנסיה בזמן. הבחירות הקטנות שמפוררות אומות מבפנים. ישראל שיקמה את גדרותיה — אך לא את גבולותיה המוסריים. עד שתעשה זאת, 7 באוקטובר לא יהיה היסטוריה. הוא יהיה אזהרה: מדינה שאינה מענישה כישלון — כבר מכינה את עצמה לכישלון הבא.
