בכל קנה מידה, האלוף (במיל') אהרן חליוה פיקח על הכישלון המודיעיני החמור ביותר בתולדות ישראל. הוא היה ראש אמ"ן ב-7 באוקטובר, כאשר חמאס הסתער על הגבול וטבח ב-1,139 ישראלים. הוא התפטר כעבור חודשים, אך לא בבושת פנים. כעת הוא מקבל פנסיה מלאה בזמן שמשפחות קוברות את ילדיהן, חטופים נותרים בעזה, וניצולים בונים מחדש את חייהם המנופצים.
בהקלטות שהודלפו ושודרו בערוץ 12, חליוה מודה באסון. "המערכת לא יכולה לצמוח מחדש עם כל הבכירים הישנים", אמר, וקרא לאלו שטרם התפטרו "לכו, לכו". הוא המשיך: "אני חושב שהאנשים האלה לא יכולים להסתכל במראה, לא יכולים להסתכל על הילדים שלהם, זה קשה. עם סמכות באה אחריות. אני אומר לכם שיש פה כישלון תרבותי שנמשך שנים, והוא עמוק".
מילים חזקות. ובכל זאת, האיש שטוען לאחריות עזב את תפקידו עם מלוא הכבוד וביטחון כלכלי לכל החיים. הוא אומר לאחרים להתפטר אך אינו נושא בעונש בעצמו. זוהי פשיטת הרגל של האחריות.
הרישומים מרשיעים. ב-6 באוקטובר, ערב הטבח, חליוה היה בחופשה באילת. הוא קיבל אזהרות על פעילות מדאיגה של חמאס בגבול עזה, אך לדבריו, חזר לישון. מאוחר יותר הוא הגן על קביעת הערכת המצב הראשונה של אמ"ן לשעה 8:30 בבוקר, בטענה שכפופיו נתנו לו את הרושם שהאיום "חריג אך לא מיידי". חמאס תקף בשעה 6:29 בבוקר, שעתיים לפני שהפגישה הייתה אמורה להתחיל. זה לא היה חוסר מזל. זה היה שיקול דעת קטסטרופלי של האיש שהופקד על הגנת המדינה.
חליוה אינו טועה בכך שישראל מתמודדת עם כישלון תרבותי. אבל הוא מגלם אותו. הפנסיה שלו אינה רק כסף. היא סמל לממסד צבאי המגן על אנשיו גם כאשר הוא נכשל באופן קטסטרופלי. כל צ'ק שחליוה פודה הוא אישור רשמי לכישלון. הלקח לראשי המודיעין העתידיים לא יכול להיות ברור יותר: תפקחו על אסון, וגם אתם תוכלו לפרוש בנוחות.
השערורייה אינה מוגבלת לאיש אחד. זוהי מערכת המבלבלת בין נאמנות מוסדית לחובה מוסרית. מנהיגים ידברו באומץ על כישלונותיהם של אחרים, אך לא יתעמתו עם הכישלונות המכתימים את ביתם שלהם. המחיר נמדד בחיי ישראלים.
היכן הזעם על חיילים שנשלחו לעזה ללא קסדות, אפודים או אמצעי ראיית לילה תקינים? היכן הגנרלים הדורשים התפטרויות על הקריסה הלוגיסטית שאילצה צעירים לקנות ציוד משלהם בזמן מלחמה? חליוה צודק כשהוא רועם על "כישלון תרבותי עמוק", שכן מנהיגים מעטים מעזים להשתמש בשפה זו כלפי המחסור שהותיר חיילים לא מוגנים בקרב.
מנהיגות היא אחריות. להזכיר אותה תוך בידוד עצמי מההשלכות גרוע יותר מצביעות. זה שוחק את האמון הקושר בין אזרחים למוסדותיהם. אם אומה מאפשרת לאליטות שלה להתרחק מאסון עם פנסיות שלמות בזמן שמשפחות רגילות חיות עם האבל, היא אינה יכולה לצפות שאמון הציבור יחזיק מעמד.
אהרן חליוה הוא יותר מגנרל כושל. הוא אנדרטה לתרבות המתגמלת כישלון ברמות הגבוהות ביותר תוך דרישת הקרבה מהנמוכות ביותר. הפנסיה שלו אינה עניין טכני. היא אנדרטה לריקבון מוסדי. בכל יום שהוא מקבל אותה, האחריות גוועת עוד קצת.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שאננות כזו. המלחמה הבאה לא תחכה. אם מוסדותיה ימשיכו להגן על עצמם במקום על אנשיהם, חרפתו של חליוה תיזכר לא רק בשל מה שעלתה בעבר, אלא בשל מה שתעלה בעתיד.
