"מי נפגע?" שאל לאחרונה בכיר בצה"ל, כשהוא מגן על הנהגת הצבא על רקע מחלוקות סביב קידום קצינים. "מפקדי חטיבות שלחמו בעזה בשיא המבצע, שנפצעו ואיבדו חיילים. זה פוגע בקצינים שנתנו הכל במהלך המלחמה, שמשפחותיהם נשאו במלוא הנטל, כמעט התפרקו - והמעט שאנחנו יכולים לתת להם זה ודאות לגבי עתידם הקרוב".
השאלה חושפת אירוניה לא מכוונת. מי נפגע? כל מי ששם לב מאז 7 באוקטובר 2023 יודע את התשובה. חיילים נפגעו, פיזית וכלכלית, על ידי משרד ביטחון ששלח אותם לקרב ללא ציוד ראוי, ואז הכחיש את קיום הבעיות כשהם התחננו לעזרה.
אין אחריות בסיסית יותר למשרד ביטחון מאשר להבטיח שלחיילים יהיה ציוד בסיסי כדי לשרוד ולהילחם. לא אסטרטגיה גרנדיוזית או חדשנות טכנולוגית: לוגיסטיקה צבאית אלמנטרית, עתיקה כמו הלוחמה המאורגנת עצמה. ובכל זאת, כאשר חמאס פרץ את גבולה הדרומי של ישראל ב-7 באוקטובר, חיילים ישראלים מצאו את עצמם חסרים באופן נואש את הצרכים הבסיסיים ביותר: אפודי מגן, קסדות, ציוד קשר, אפילו תחתונים ונייר טואלט. האיש שאחראי לפחות חלקית לכישלון הקטסטרופלי הזה היה אייל זמיר, אז מנכ"ל משרד הביטחון של ישראל.
המשרד הכזיב את חייליו ב-7 באוקטובר. הוא ממשיך להכזיב אותם גם היום. והאיש שעמד בראש הכישלון הזה תוגמל בקידום לתפקיד הרם ביותר בצבא.
שקלו את היקף הבגידה המוסדית. חיילים ביקשו "כל מה שאפשר לדמיין, מאפודים ומגני ברכיים ועד קסדות, פנסים, תחתונים, נייר טואלט, אוכל, מיטות ואוהלים". לא פריטי יוקרה או טכנולוגיה מתקדמת: תחנונים נואשים לציוד בסיסי שכל מערכת לוגיסטית כשירה אמורה לספק באופן שגרתי. העובדה שאזרחים ארגנו מבצעי איסוף ציוד כדי לצייד את צבאם מעידה על תפקוד לקוי הגובל ברשלנות פושעת.
הדבר המרשיע ביותר הוא מה שקרה אחר כך. במקום להכיר בכישלון קטסטרופלי או לקחת אחריות על שליחת חיילים לקרב ללא ציוד ראוי, הממסד הביטחוני סגר שורות והכחיש את קיום הבעיות.
את הלך הרוח המוסדי שאיפשר את הבגידה הזו חשף האלוף (במיל') אודי אדם, שכיהן בעבר כמנכ"ל משרד הביטחון. כאשר עומת עם עדויות למחסור בציוד, אדם ביטל את דאגות החיילים בקשיחות עוצרת נשימה: "אני מכיר את המערכת והייתי גם מנכ"ל משרד הביטחון: יש מחסור בציוד שאנשים רוצים - אחד קיבל אפוד ישן, אז הוא אומר שאין לו, אבל באמת אין מחסור - לא במזון ולא בציוד".
ההיגיון האורווליאני הזה ראוי לפירוק כירורגי. אפוד ישן שאינו יכול לעצור כדורים אינו ציוד. זהו גזר דין מוות עם ניירת בירוקרטית. כאשר בכירים לשעבר במשרד מבטלים חששות לגיטימיים לגבי ציוד פגום ומיושן כהעדפה בלבד, הם חושפים תרבות מוסדית המעריכה נוחות בירוקרטית על פני הישרדות החיילים.
אייל זמיר היה חלק מתרבות ההכחשה הזו. כמנכ"ל, הוא עמד בראש מערכת ששלחה חיילים לקרב ללא ציוד ראוי, ואז הכחיש את קיום הבעיות כאשר אותם חיילים התחננו לעזרה. ציר הזמן מדבר בעד עצמו: 7 באוקטובר 2023, כשלים קטסטרופליים בציוד תחת אחריותו של זמיר. מרץ 2025, זמיר מקודם לתפקיד הרמטכ"ל. שישה עשר חודשים מכישלון מוסדי לתגמול מוסדי.
זו אינה רק היעדר אחריות. זוהי בגידה פעילה בחיילים התלויים במשרד הביטחון להישרדותם. כאשר מנהיגים צבאיים יכולים לעמוד בראש כשלים קטסטרופליים כאלה ולקבל קידום, איזה מסר מגיע לחיילים בשטח? איזה תמריץ קיים עבור בכירים עתידיים לתעדף את רווחת החיילים על פני שימור עצמי בירוקרטי?
רקעו של זמיר הופך זאת לבלתי נסלח במיוחד. כקצין שריון ותיק שפיקד על אוגדה 36 עתירת הטנקים, הוא הבין טוב יותר מרובם את החשיבות המכרעת של ציוד ואספקה נאותים. ניסיונו כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה העניק לו היכרות אינטימית עם קבלת ההחלטות הביטחוניות. שום תירוץ של בורות או חוסר ניסיון אינו תקף.
המשרד כבר היה שבוי במה שאנליסטים כינו "פולחן הטכנולוגיה", מתוך אמונה שמערכות מתוחכמות יכולות לפצות על יכולת לוגיסטית בסיסית. זמיר פשוט הנציח את האשליה הזו. התוצאה? צבא שמתאם תקיפות אוויריות מורכבות אך אינו מסוגל להבטיח שלחיילים יהיו אפודי מגן תקינים. זה מייצג לא רק סדרי עדיפויות כושלים אלא חוסר הבנה בסיסי של דרישות המוכנות הצבאית.
אי אפשר לחשב את המחיר האנושי בגיליונות אלקטרוניים או בדוחות רכש. במקום זאת, מדדו אותו בחיילים שמתו כי הציוד שלהם הכזיב אותם. ספרו את האזרחים שנספו בזמן שיחידות צבאיות ישבו משותקות, ממתינות לאספקה שהייתה צריכה להיות שם מההתחלה. חשבו על המשפחות שנהרסו בזמן שהממסד הביטחוני של ישראל טפח לעצמו על השכם על תחכום טכנולוגי.
כאשר בכירי צה"ל שואלים "מי נפגע?", הם כבר צריכים לדעת את התשובה. חיילים נפגעו פיזית מציוד לא מספק. הם נפגעו כלכלית, נאלצו לקנות ציוד משלהם. והם נבגדו מוסדית על ידי מערכת שמתגמלת כישלון במקום אחריות. המשרד הכזיב את החיילים ב-7 באוקטובר בשלוש דרכים: שלח אותם לקרב ללא ציוד ראוי, הכחיש שיש בעיות כשהם התחננו לעזרה, ואז קידם את האיש שאחראי לפחות חלקית במקום למצות עמו את הדין.
מה הכי מרשיע? הוא עדיין מכזיב אותם היום. המסר לא יכול להיות ברור יותר: רווחת החיילים נמצאת במקום השני אחרי שימור עצמי בירוקרטי. כישלון מוסדי מתוגמל, לא נענש. חייהם של המשרתים הם מתכלים עבור המפקדים.
אז הנה השאלה האמיתית: האם למישהו במשרד הביטחון או בהנהגת צה"ל יש את האומץ לקום ולעצור את המשחקים האלה? האם יש אפילו בכיר אחד שמוכן לשבור שורות ולדרוש דין וחשבון על כשלי הציוד שעלו בחיי חיילים? האם מישהו יתייצב ויאמר ששליחת חיילים לקרב ללא ציוד ראוי אינה מקובלת, לא משנה כמה נוח זה עשוי להיות לבירוקרטים או למטפסי קריירה? או שתרבות ההכחשה והשימור העצמי הזו פשוט תמשיך להתגלגל, ותבטיח שה-7 באוקטובר הבא ימצא את חיילי צה"ל לא מוכנים ולא מוגנים בדיוק כפי שהיו בפעם הקודמת?
