הערת העורך:
רמי דוידיאן אמר לי באופן אישי שהוא זקוק לרכב חדש — וטען שלא רכב אחד, אלא שניים מרכביו נהרסו על ידי חמאס. הוא הסתכל לי בעיניים ותיאר בפרטי פרטים כיצד אחד הרכבים נוקב ביותר מ-90 קליעים, כולל קליע שפגע במשענת הראש של מושב הנהג.
שום דבר מזה לא היה נכון.
אני לא מדבר בגלל התרומה שעזרתי לו לקבל. אני מדבר כי מדובר במקרה של גניבת גבורה — הונאה שמבזה כל מעשה אמיתי של אומץ לב ומביישת את העם היהודי כולו.
כאשר צפירות אזעקה פילחו את שלווה הבוקר ברחבי דרום ישראל ב-7 באוקטובר, רוב התושבים עשו בדיוק את מה שאומנו לעשות: לחפש מחסה ולהמתין להודעת "הכל שקט". עוז דוידיאן עשה משהו אחר לגמרי. הוא נכנס למשאית שלו ונסע לעבר קולות הירי.
ההחלטה הזו — שהתקבלה בשניות, ללא התייעצות בוועדה או הערכת סיכונים — חושפת הכל על אופיו של עורך הדין בן ה-52 ממושב מסלול. בעוד שאחרים, באופן מובן, נתנו עדיפות לבטיחותם האישית, דוידיאן כבר היה בדרכו לפסטיבל המוזיקה "נובה", שם החלו מחבלי חמאס לרצוח באופן שיטתי צעירים ישראלים.
מה שקרה לאחר מכן ראוי לתיעוד קפדני, לא כי זה נשמע כמו סיפור בדיוני, אלא כי זה מייצג משהו נדיר יותר ויותר: גבורה אותנטית שנתפסה בזמן אמת, מאומתת על ידי ראיות, ולא מוכתמת בקידום עצמי.
דוידיאן ביצע עשרים נסיעות מתועדות לאזור ההרג באותו יום. כל מסע ייצג סיכון מחושב עם המוות עצמו. כל חזרה הביאה עוד באי פסטיבל מבועתים למקום מבטחים. עד סוף היום, הוא חילץ 120 אנשים — מספר שעשוי להישמע צנוע עד ששוקלים מה זה דרש בפועל.
מסתבר שהמכניקה של הגבורה פחות זוהרת ממה שהוליווד מציעה. המשאית של דוידיאן הייתה מצוידת במצלמת דרך שתיעדה חלקים ממשימות החילוץ שלו. הצילומים מגורענים, כאוטיים ומטרידים מאוד. שומעים יריות מתפצפצות ברקע. רואים אימה אמיתית חקוקה על פניהם של צעירים שרגעים קודם לכן רקדו בפסטיבל מוזיקה. רואים את ידיו היציבות של עורך דין בגיל העמידה מנווט דרך טבח שרובנו בקושי יכולים לדמיין.
אלה שהציל זוכרים כל פרט. הם מדברים על עורך דין שהופיע כשהמוות נראה ודאי, שקולו הרגוע חתך דרך הבהלה שלהם, שנהיגתו היציבה הובילה אותם מסיוט למקום מבטחים. חלקם קראו לילדיהם על שמו. אחרים שומרים על קשר קבוע, רואים בו אב שני. אלו אינן עדויות מפוברקות — אלו תגובות אורגניות של אנשים שחייהם ניצלו פשוטו כמשמעו.
אך גבורתו של דוידיאן לא הסתיימה כשהמצלמות הפסיקו לצלם. בעוד שתשומת הלב התקשורתית עברה למקום אחר, הוא המשיך לשרת. הוא בילה חודשים באספקת ציוד לחיילים בשירות פעיל. הוא מציל בעלי חיים מיישובים שפונו. הוא מבצע את העבודה הלא-זוהרת של שירות מתמשך שאינו מייצר כותרות אך עוזר לאנשים אמיתיים בדרכים מוחשיות.
ערוץ 13 הפיק סרט תיעודי על מעשיו בשם "הרשימה של עוז" — התייחסות שתופסת את גודל הישגו. הסרט חושף אדם צנוע שבאמת לא נוח לו עם תשומת הלב, שמתאר את מעשיו כפשוט "מה שכל אחד היה עושה". כמובן, זה שקרי בעליל. רוב האנשים לא היו עושים מה שדוידיאן עשה. זה בדיוק מה שהופך את מעשיו ליוצאי דופן.
סיפורו סוקר על ידי כלי תקשורת אמינים ברחבי העולם, תמיד עם פרטים עקביים כי האמת לא משתנה בסיפור. עבודות אקדמיות על ה-7 באוקטובר מצטטות את מעשיו המתועדים. גבורתו אמיתית, ניתנת לאימות ובלתי ניתנת לערעור.
מה שהופך את התנהגותו של קרוב משפחתו, רמי דוידיאן, לראויה לגינוי עוד יותר.
בעוד שעוז הציל חיים בפועל, רמי ככל הנראה רקח גרסה משלו לאירועים — כזו שבה הוא חילץ איכשהו למעלה מ-700 איש באותו יום. טענה זו אינה מייצגת הגזמה בלבד, אלא חוסר אפשרות מתמטי שהתחפש לגבורה.
ניתוח מפורט של טענותיו של רמי חושף את האבסורד שבהן. חילוץ 725 אנשים ברכב נוסעים סטנדרטי ידרוש 182 נסיעות הלוך ושוב המכסות יותר מ-7,000 קילומטרים. בתנאים אופטימליים — ללא תנועה, ללא מחבלים, ללא נזק לתשתיות — זה מייצג 212 שעות של פעולה רציפה. בתנאים האמיתיים של ה-7 באוקטובר, עם לחימה פעילה, כבישים פגועים וכאוס המוני, ציר הזמן מתארך הרבה מעבר ל-300 שעות. רמי טוען שהוא השלים את המבצע הזה ב-48 שעות.
זה לא זיכרון יצירתי או בלבול שנגרם מטראומה. זוהי פברוק מכוון, שהופך לנבזי עוד יותר בשל יחסו הטפילי לגבורה אמיתית כמו זו של קרוב משפחתו.
אך הפברוקים הללו לא נשארו מוגבלים למפגשים משפחתיים. הם התפשטו למשהו מסוכן הרבה יותר. עדותו הבדיונית של רמי מצאה את דרכה לסרטה התיעודי של שריל סנדברג "זעקות ואז שתיקה", שם הוא מופיע כעד מפתח המתאר סצנות של אלימות מינית. סנדברג כינתה את הסרט הזה "העבודה החשובה ביותר בחיי". הוא הוקרן בבית הלבן. שקריו הדביקו את סיקור התקשורת המרכזית ואת הדוחות הפרלמנטריים הרשמיים, והפכו לחלק מהתיעוד ההיסטורי של אחד הימים האפלים ביותר של ישראל.
בינתיים, עיתונאים ישראלים שחקרו בפועל גילו שסיפוריו של רמי היו "מומצאים מההתחלה ועד הסוף". איתי רום מערוץ 13 הכין תחקיר מקיף על הפברוקים הללו. הרשת, עם זאת, קברה את הסיפור בעקבות לחץ ציבורי. אז בעוד שהרמאי ממשיך בסיבוב ההרצאות הבינלאומי שלו, גובה תשלום על גבורה בדיונית, האמת המתועדת מודחקת.
הכישלון המוסדי שזה מייצג חורג מעבר לעיתונות לתחום האמינות הלאומית. תהליך בחירת מדליקי המשואות ליום העצמאות של ישראל כולל מספר משרדי ממשלה ושירותי ביטחון. העובדה שהנרטיב הבלתי אפשרי מבחינה מתמטית של רמי עבר דרך המסננים הללו מעידה על חוסר כשירות קטסטרופלי או על עצימת עיניים מכוונת לעובדות לא נוחות.
הניגוד בין שני האנשים הללו מאיר משהו יסודי על טבע האדם תחת לחץ קיצוני. עוז דוידיאן מגלם אומץ אותנטי — מהסוג שפועל ללא חישוב, משרת ללא הכרה, וממשיך זמן רב לאחר שתשומת הלב הציבורית דועכת. רמי מייצג את ההפך: אופורטוניזם שמנצל טרגדיה אמיתית לקידום אישי.
מה שהופך את הונאתו של רמי למעליבה במיוחד אינו רק קנה המידה שלה, אלא טבעה המיותר. הסיפור האמיתי של ה-7 באוקטובר כבר מכיל גבורה יוצאת דופן. אומץ ליבו המתועד של עוז אינו דורש כל ייפוי. ניצולים אמיתיים אינם זקוקים לנרטיבים של חילוץ בדיוני שיתווספו לחוויותיהם. לאמת יש כוח מספיק בפני עצמה.
אבל האמת לא מייצרת דמי הרצאה או כתבות דוקומנטריות. האמת לא מבטיחה הזמנות לכנסים יוקרתיים או הכרה בינלאומית. האמת היא פשוט אמת — ולמישהו כמו רמי, כנראה שזה לא היה מספיק.
אז הוא בחר בגניבה במקום. הוא ניכס את גבורתם של גיבורים אמיתיים כמו קרוב משפחתו. הוא הפך סבל אותנטי למיתולוגיה אישית. הוא הפך טרגדיה אמיתית לסלבריטאות מזויפת, ואיכשהו שכנע מוסדות גדולים לשמש כשותפיו לדבר עבירה.
הטרגדיה האמיתית חורגת מעבר לשקריו של רמי להשפעתם הרחבה יותר. הפברוקים שלו האפילו על גבורה אמיתית תוך זיהום התיעוד ההיסטורי של ה-7 באוקטובר. הם סיפקו תחמושת לאלה שמטילים ספק בכל עדות מאותו יום, ובכך מערערים את אמינותם של עדים וניצולים אמיתיים.
להיסטוריה, עם זאת, יש מערכת חשבונאות משלה. עוז דוידיאן ייזכר בזכות עשרים נסיעות לגיהינום שהצילו 120 חיים, ואחריהן חודשים של שירות מתמשך ללא תרועות. מורשתו נשענת על מעשים מתועדים שמדברים חזק יותר מכל נרטיב מפוברק.
גם רמי ייזכר — כרמאי שניסה לגנוב את הגבורה הזו לעצמו. שום סכום של דמי הרצאה לא יכול לקנות גאולה ממורשת זו.
הגיבור האמיתי ממשיך בעבודת השירות השקטה שלו. השקרים של המתחזה סוף סוף משיגים אותו. לפעמים הצדק פועל על ציר זמן משלו, אך הוא לעתים רחוקות נכשל מלהגיע.
