קיים זן מסוים של ונדליזם מוסרי המשגשג בעקבות זוועה אמיתית. הוא ניזון מזעם ובסופו של דבר משרת את זילות הסבל שהוא עצמו מתיימר לייצג. היינו עדים לתופעה זו לאחר ה-7 באוקטובר 2023, כאשר מחבלי חמאס רצחו כ-1,200 ישראלים במסע של אכזריות חסרת תקדים.
העובדות אינן דורשות כל ייפוי. ילדים נשרפו בחיים. משפחות הוצאו להורג בבתיהן. צעירים במסיבת מוזיקה ניצודו כחיות. אלו הן מציאויות מתועדות, המאומתות בראיות וידאו ובחקירה פלילית.
אך בעוד הדם עדיין לא יבש על רצפות הקיבוצים, בוצעה אלימות מסוג אחר: השחתה שיטתית של האמת עצמה. אולי אין מקרה הממחיש שחיתות זו טוב יותר מהבדיות של אלי ביר, מייסד "איחוד הצלה", שעמד על במה וטען כי ראה במו עיניו זוועות שמעולם לא התרחשו.
השקר הוויראלי ביותר של ביר עסק באישה הרה שעוברה מת לכאורה לאחר מות האם. בעודו עומד בפני ועידת הקואליציה היהודית הרפובליקנית בלאס וגאס, תיאר ביר ברגש את מה שטען כי ראה באופן אישי:
"הדברים הנוראיים ביותר שראיתי במו עיניי, אישה שהייתה בהיריון, בחודש הרביעי, היא הייתה בכפר קטן, קיבוץ קטן, הם נכנסו לביתה מול ילדיה, פתחו לה את הבטן, היא הייתה בהיריון, הם פתחו לה את הבטן, הוציאו את התינוק ודקרו תינוק קטן וזעיר מולה ואז ירו בה מול משפחתה ואז הרגו את השאר."
הטענה אבסורדית מבחינה רפואית. כיצד יכול מישהו לקבוע, בזירת אסון המוני, שאישה הייתה בדיוק בחודש הרביעי להריונה? דיוק כזה ידרוש אישור רפואי. ביר לא ציטט אף אחד כזה. חמור מכך, האישה ההרה לכאורה מעולם לא זוהתה בשמה. במדינה שבה קורבנות ה-7 באוקטובר זכו לאבל והנצחה נרחבים, היעדר כל פרט אישי חושף את הבדיה.
אולי הדבר המעיד ביותר הוא מה שמופיע ב"מלאכים בכתום", הספר הרשמי המתעד את תגובת "איחוד הצלה" ל-7 באוקטובר. הספר כולל פרק שלם על נאומו של ביר בוועידת הקואליציה היהודית הרפובליקנית, עם תצלומים שלו על דוכן הנואמים. הוא מתעד את האנלוגיות שלו לשואה, את פגישתו עם דונלד טראמפ, ואת הערותיו הכלליות על הטרגדיה. אך למרות טענותיו הדרמטיות של ביר על כך שראה נשים הרות ותינוקות בתנורים, הספר אינו מזכיר כלל את עדויות הראייה הללו. כאשר התיעוד הרשמי של ארגון משמיט את מה שהיו יכולות להיות העדויות הנוראיות ביותר מפי מייסדו, השתיקה אומרת הכל.
השוו זאת למקרה המתועד היטב היחיד של אישה הרה שעוברה לא שרד. אישה בשליש השלישי להריונה הובאה למרכז הרפואי סורוקה עם פצעי רסיסים. היא עברה ניתוח חירום, אך העובר לא שרד. אירוע קורע לב זה אושר על ידי פרופ' רלי הרשקוביץ, שטיפלה באישה בעצמה. ההבדל אינו רק בפרטים, אלא בעיקרון. למקרה המתועד יש תיעוד מבית חולים, צוות רפואי, ומקור שהיה מוכן להתראיין בשמו.
ביר גם קידם את הטענה שהופרכה לחלוטין, לפיה תינוקות הוכנסו לתנור ונשרפו בחיים. למרות הספקנות הגוברת, הוא התעקש שהסיפור אותנטי, והשווה את המפקפקים למכחישי שואה. "אני מאמין לעדות שקיבלתי, לא ל'הארץ'", הכריז. "הרבה אנשים לא מאמינים שהשואה קרתה... יש הרבה פייק [ניוז] אבל זה כל כך לא פייק ניוז". הוא שיער כי "הגיוני שאמא תשים את התינוק בתנור כדי להציל אותו ואז חמאס שרף את הבית".
אך חקירות פליליות ומקורות רשמיים לא מצאו כל ראיה התומכת בטענת התנור. היא נותרה אחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר לנרטיב שהופץ ללא אימות, ובכל זאת ביר המשיך להציג אותה כעובדה שראה במו עיניו.
דפוס הבדיה מתרחב למקרים אחרים. קחו לדוגמה את נויה ויהל שרעבי (בנותיו של אלי שרעבי), שתי אחיות נערות שמותן הפך לנושא לכתבה ב"ניו יורק טיימס" שציטטה פרמדיק ישראלי אנונימי שטען כי מצא את גופותיהן עם סימני תקיפה מינית. הראיות לא היו קיימות. סבתן סיפרה לערוץ 12 הישראלי: "הן פשוט נורו, שום דבר אחר לא נעשה להן". קיבוץ בארי עצמו דחה את ההאשמות: "הן לא עברו התעללות מינית".
השחיתות הזו הגיעה לשיאה עם רמי דוידיאן, שזכה להדליק משואה בטקס יום העצמאות של ישראל על כך שלכאורה הציל 700-750 איש ממסיבת הנובה ב-48 שעות. המתמטיקה אינה סלחנית. כדי להציל 725 אנשים באמצעות רכב רגיל יידרשו 182 נסיעות הלוך ושוב המכסות 7,280 קילומטרים - מעל 334 שעות בתנאי חירום. דוידיאן טוען שהשלים זאת ב-48 שעות, חוסר היתכנות מתמטי.
מטריד מכל, דוידיאן טען שגילה "גופות עירומות, קשורות לעצים" - פרט שאינו מופיע בשום מקום אחר בתיעוד הנרחב של ה-7 באוקטובר. כמו האישה ההרה המומצאת של ביר, גם זה מייצג המצאת זוועה לשם אפקט דרמטי.
הבדיות הללו מגונות במיוחד מכיוון שהן מאפילות על גבורה אמיתית. גיבורים אמיתיים כמו ענר שפירא זרקו בחזרה שבעה רימונים לפני שרקטת RPG הרגה אותו, ובכך הצילו אינספור חיים. רכזת הביטחון ענבל רבין-ליברמן המשיכה לתאם את ההגנה תחת אש. אנשים אלו ביצעו מעשי גבורה אמיתיים שלא דרשו כל ייפוי, שום זוועה מומצאת.
הסכנה שבמידע השגוי אינה בכך שהוא גורם לנו לדאוג יותר מדי לסבל אמיתי. הסכנה היא שהוא שוחק את האמון באמת עצמה. כאשר אנשים כמו ביר ודוידיאן עומדים על במות וטוענים שראו זוועות שמעולם לא התרחשו, הם מספקים תחמושת להכחשה ולקונספירציה. הם יוצרים בלבול ומזמינים אנשים להטיל ספק אפילו בדברים שהם אמת שאין עליה עוררין.
לקבוע שחמאס ביצע פשעי מלחמה ב-7 באוקטובר זה לקבוע עובדה פשוטה. טבח האזרחים, הרג הילדים, לקיחת בני הערובה, והמקרים המתועדים של אונס כבר מהווים כמה מהזוועות הנוראיות ביותר של המאה ה-21. להמציא או לייפות פרטים זה לא לכבד את הקורבנות, אלא לבזות אותם.
האמת אינה דורשת סנסציוניות. היא דורשת רק שיכבדו אותה. על ידי חזרה רק על מה שאנו יודעים שהוא אמת, אנו שומרים על שלמות התיעוד ההיסטורי ומבטיחים שזכרם של הנרצחים לא יעוות על ידי מידע שגוי.
מה שקרה ב-7 באוקטובר היה מספיק. יותר ממספיק. העובדות מחרידות. הכאב אמיתי. הרוע היה מוחלט. אין צורך שאנשים יעמדו על במות ויטענו שראו זוועות שמעולם לא התרחשו. המתים ראויים ליותר. החיים ראויים ליותר. והאמת, כואבת ככל שתהיה, ראויה לעמוד חשופה וללא השחתה.
הבחירה לא אמורה להיות קשה. האמת נוראה מספיק.