יש הבדל בין טרגדיה לניצול. ב־7 באוקטובר הטרגדיה דיברה בעד עצמה בצעקות הגוססים, בשתיקת הנרצחים, ובכאוס של אומה שנלכדה לא מוכנה. הניצול הגיע אחר כך, עטוי וסטים כתומים, חמוש לא בערכות רפואיות אלא במעשיות, שנתפרו כדי לנער דולרים מתורמים רחוקים ונרגשים.
ב־15 בינואר 2024 פרסם מנכ״ל איחוד הצלה 1221, אלי פולק, מאמר ב־Jerusalem Post שבו טען שארגונו היה "שירות הרפואה היחיד שהיה בשטח." משפט אחד כזה הוא חילול. הוא מוחק את הקרבתם של מגן דוד אדום, שירות החירום הלאומי של ישראל, שענו ביותר מ־26,000 קריאות חירום באותו היום והפעילו אמבולנסים, אופנועים, ניידות טיפול נמרץ וצוותי אוויר תחת אש. פולק לא רק הגזים בתפקיד ארגונו. הוא גזל קרדיט מהאנשים שבאמת מסרו את נפשם בעבודת הקודש שהמדינה הטילה עליהם.
ב־7 באוקטובר איבד מד״א כמה מאנשיו. עמית מנ, בת 22, פרמדיקית ומנהלת מרפאה, נרצחה כשהעניקה טיפול לפצועים במרפאת קיבוץ בארי. אהרון חיימוב, בן 25, חובש בכיר ופרמדיק, נורה למוות בתוך אמבולנס מד״א כשנסע לאופקים כדי לסייע לפצועים. יבגני גלסקי, בן 34, כבאי ומתנדב מד״א באזור איילון, נרצח גם הוא באותו יום. השמות הללו ראויים לזיכרון, לא למחיקה. לטעון שאיחוד הצלה עמד לבדו, פירושו לירוק על הקרבתם.
והשקרים לא נעצרים כאן. פולק התגאה כי איחוד הצלה מטפל ב־"2,000 מקרי חירום ביום" ו־"750,000 בשנה." המתמטיקה מתפרקת מיד. אלפיים כפול 365 שווה 730,000, לא 750,000. במקום אחר הארגון טוען שכל מתנדב מטפל בכ־240 מקרים בשנה. כופלים ב־8,000 מתנדבים ומקבלים כמעט שני מיליון מקרים. איזה מספר נכון. שבע מאות שלושים אלף. שבע מאות חמישים אלף. שני מיליון. אף אחד מהם לא תואם. זו לא דיווח אמין אלא להטוטנות שנועדה להדהים תורמים.
פולק אף הכריז כי ארגונו "הציל יותר מ־2,500 חיים" ב־7 באוקטובר. המספר הזה חוזר שוב ושוב, אך מדובר בהמצאה. מי הם אותם 2,500. מה הקריטריונים ל״ניצול חיים״. היכן החשבון פרט־פרט. אין. כי זו לא רפואה. זו שיווק. לבלבל בין "הגיב," "טיפל" ו־"הציל" איננו רשלנות אלא הונאה מכוונת שנועדה לנפח הישגים. כל פעם שפולק חוזר על השורה הזו הוא פוגע במגיבים האמיתיים שדיממו, נלחמו ונפלו בלי להפוך את הקרבתם לסלוגן גיוס תרומות.
גם הדרך שבה פולק מתאר את מבנה איחוד הצלה איננה אמינה. הוא כתב על עמותתו כאילו הייתה עמוד השדרה של מערך החירום הלאומי בישראל, מתהדר במסוקים, סירות, טרקטורים ואופנועים כאילו הם לבדם מהווים את קו ההגנה הראשון של המדינה. בפועל, לישראל יש כבר עמוד שדרה לאומי: מגן דוד אדום, המוגדר בחוק, מפעיל את מוקד 101, שולח צוותים בכל רחבי הארץ ונמצא תחת ביקורת המדינה. איחוד הצלה היא עמותת מתנדבים, לא המדינה. להעמיד פנים אחרת זה לא רק להטעות, זו הונאה כלפי הציבור וכלפי תורמים שנמכרת להם אגדה מזויפת על בלעדיות.
זה לא סתם הגזמה. זה שימוש ציני באבל. פולק לקח את כאוס ה־7 באוקטובר, יום שבו ישראלים נטבחו וכוחות החירום הוצפו, והפך אותו למניפסט מכירות בעיתון לאומי. הוא הקטין את הקרבתם של פרמדיקים נרצחים במד״א, מחק את חלקם של צה״ל ובתי החולים, והציג את עמותתו כמצילת ישראל היחידה. זהו מקרה קלאסי של ניצול טראומה לאומית לצרכים ארגוניים.
האמת הייתה מספיקה. היה אומץ אמיתי ב־7 באוקטובר בקרב מתנדבי איחוד הצלה. אבל אומץ איננו תירוץ לחוסר יושר. אומץ איננו מצדיק גניבת תהילה מהמתים. אומץ איננו מעניק למנכ״ל עמותה רשות לשכתב היסטוריה כדי לנער קופסת תרומות.
הכבוד האמיתי נמצא באמירת האמת, גם כשהיא מקטינה את חלקך. פולק בחר לשקר. הוא בחר להכתים את זכרם של עמית מנ, אהרון חיימוב, יבגני גלסקי ומגיבים אחרים שמסרו את חייהם, כשהעמיד פנים שמתנדביו עמדו לבדם. הוא בחר בגיוס תרומות על פני האמת. הבחירה הזו איננה רק חוסר כבוד. היא חרפה. וחרפה, בטווח הארוך, עולה יותר מכל אמבולנס או מסוק שנרכשו בכספי תורמים.
